בבית הקברות


"קבר ישראל", כמו דיני אבלות אחרים, הנו מההלכות שיסודן בתורה שבעל פה, וחלקן אף קדמו למתן תורה במעמד הר סיני. אברהם אבינו עשה מאמצים גדולים כדי לקנות מעפרון החתי את מערת המכפלה לקבורת שרה אשתו. והנהגתו היא לנו בבחינת מעשה אבות – סימן לבנים. 

דין הקבורה מעוגן כבר בדברי הקב"ה לאדם הראשון: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". האדם יסודו מהאדמה והוא שב אל מקורו בתום מכסת חייו עלי אדמות. גם החכם מכל אדם, בבואו לתאר את הזקנה ופטירת האדם, אומר: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". כל אחד משני החלקים המרכיבים את האדם שב לכור מחצבתו – הנשמה אל צרור החיים, והגוף אל האדמה.

אין כל דרך אחרת ביהדות להיפרד מן הנפטר, זולת דרך הקבורה. כל מנהגי העמים והדתות האחרות לזרא הם לנו, ואסורים בהחלט. הקבורה באדמה היא הגשמת ציוויו של יוצר האדם שהגווייה תשוב למקורה, והקמת המצבה על הקבר הנקראת "ציון לנפש חיה", מאפשרת את הנצחת הנפטר ותורמת לכך שלא יימחה שמו מישראל.

כיצד נוהגים בבית החיים

  •  נוהגים ללכת לקברי אבות ביום השנה (יארצייט), ונוהגים להרבות בהוצאות עבור זה.
  • יש נוהגים ללכת לקבר בסיום השבעה. ויש נוהגים ללכת ביום השלושים.
  • יש לתת צדקה לפני הליכה לבית הקברות.
  • מי שלא יכול להגיע לקברי אבותיו, ישלח שליח.
  • המנהג להדליק נר כשהולכים להתפלל בקבר.
  • מותר לומר תהלים וללמוד משניות סמוך לקבר.
  • גם אם אינו יכול ללכת לקברי אבותיו, יש ענין ללכת על שאר קברי ישראל להתפלל (שעל ידי זה מתעוררים כל הנשמות שבגן עדן).
  • כהן אע"פ שאינו יכול ללכת סמוך לקברים, יש ענין שילך קרוב לבית הקברות.
  • כשחל יום השנה בשבת או ראש חודש, יש נוהגים ללכת יום קודם ויש נוהגים ביום שאחרי.
  • נשים לא הולכות לבית הקברות בימי נידתן.

התפילות בבית הקברות שונות מקהילה לקהילה, וכל אחד ינהג כפי הרגיל במשפחתו.