נר זיכרון

"נר ה' נשמת אדם"

נהוג להדליק נר נשמה (הנקרא גם נר זיכרון) לעילוי נשמת הנפטר. את הנר מדליקים בימי השבעה בבית הנפטר או האבל, וביום השנה.
יש נוהגים להדליק נר זיכרון במשך כל השנה הראשונה.

מדליקים גם ביום הכיפורים, ויש נוהגים להדליק גם בחגים בהם אומרים 'הזכרת נשמות' בבית הכנסת.

משתמשים בנר מיוחד שדולק יותר מ24 שעות, ויש נוהגים להדליק נר שעוה – ראשי תיבות: הקיצו ורננו שוכני עפר.

הטעמים
יש מקשרים זאת לצוואתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשניות, שציווה למשפחתו: "נר יהיה דלוק במקומו", והכוונה היא משום כבוד הנפטר.

ומסביר רבנו בחיי: "הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ולכן היא נמשכת אחר האור שהוא ממינה, אף-על-פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל-כן המשיל אותה שלמה המלך עליו-השלום לנר, הוא שאמר (משלי ה): 'נר ה' – נשמת אדם'".

נר זיכרון

על-פי תורת החסידות, נר מסמל את הרבדים השונים של הקשר בין היהודי לקב"ה: ה'נר' כולל פתילה (מסמל את הגוף והנפש הבהמית), שמן (מסמל את התורה והמצוות) ואש (אור ה').
תפקידה של הנשמה בעולם הוא להדליק את הנר, וזאת על-ידי קיום התורה והמצוות, שעל ידם מתעלה ה'פתילה' באור ה' עד שהיא נכללת בו.
האש שנוצרת על-ידי ההדלקה מתחלקת לשניים: 'אור כהה' (האור הקרוב אל הפתילה, קיום מצווה באופן שניכרת גם מציאות ויישות האדם המקיים), ו'אור בהיר' (האור המאיר, קיום תורה ומצוות בכוונה טהורה 'לשמה').